היתה מי שאמרה בתחילת השבוע בתקשורת כי "חג הפסח הוא הזמן המתאים לדרוש את שחרורם המיידי של שלושת החטופים". חג הפסח הוא אומנם חג שמסמל חירות, אך נראה ש"הזמן המתאים" כבר עבר מזמן. האם מישהו מהשבויים באמת היה שמח יותר לחזור הביתה בפסח מאשר בכל יום אחר בשנה? אני בטוח שהם היו שמחים לא פחות לצאת היום לחופשי גם אם היה תשעה באב...
היא גם 'שכחה' שיש עוד כמה שבויים, ותיקים יותר, חוץ מהשלושה. כאילו יש איזה חוק התיישנות על שבויים, וכשיעבור מספיק זמן, נוכל גם לשכוח גם את אודי אלדד וגלעד.
הרבה אנשים אומרים שצריך להזדרז להחזיר את השבויים לפני שיהיה מאוחר מדי, כלומר לפני שיהרגו אותם. אך לא מספיק אנשים אומרים שצריך לעשות הכל לשחררם במהרה, והדגש על במהרה, משום שכל שניה נוספת שהם בשבי מעמיקה בהרבה את הצלקת הנפשית שבודאי כבר יש להם. כל שניה כזו אמורה לשבת על המצפון של כל אחד מאיתנו.
אמרתי כל שניה, ולא סתם אמרתי כל שניה.
מאז שהתחילו המשמרות ליד בית ראש הממשלה יצא לי לשמוע ממספר פדויי שבי ש"בשבי- כל שניה היא נצח". אין לצפות מאירגוני טרור כמו חמאס או חיזבאללה שיהיו יותר הומאנים או הוגנים ממה שהיו המיצרים או הסורים, למשל, כלפי השבויים הישראלים. אירגונים שאין להם בעיה לירות טילים אל תוך ערים מיושבות, לשלוח מחבלים מתאבדים, לבצע פיגועי ירי ולהניח מטעני חבלה- קשה להאמין שהם יתייחסו אל חיילי צה"ל שנימצאים בידם יותר טוב ממה ששמעתי מאדם שהיה בשבי הסורי במשך שמונה חודשים במלחמת יום כיפור על היחס שהוא קיבל. "אני כשנפלתי בשבי הסורי,"- הוא מספר- "פצוע ללא טיפול רפואי, הייתי בגדר נעדר כחצי שנה, על עינויים נפשיים אין מה לדבר, אם זה חקירות ללא הרף, הוצאה להורג כביכול לאחר הצמדת אקדח לרקה וירי, (לא היה כדור בקנה), ועד עינויים פיזיים שכללו הכאה בכל חפץ העולה על רוחם, וכמובן לא פסחו על עינויים במכות חשמל, באוזניים, בפיטמות, ובאבר המין,וישיבה בצינוק, זה נקרא גיהנום שנמשך חצי שנה , ועל טראומה כזו אי אפשר להתגבר , רק לנסות לחיות עם זה, אי אפשר למחוק את הצלקת שעברתי בדמשק, זה רודף וירדוף אותי כל החיים." כאמור, אין כל סיבה לחשוב, שמצבו של כל אחד מהחיילים שעכשיו בשבי- יותר טוב.
אני מנסה לנחש מה הוא מרגיש, כלוא בתוך תא של מטר על מטר, בבידוד נוראי, במשך זמן כל כך ארוך. על מה הוא חושב, למה הוא כבר מקווה. לכל אחד מאיתנו קרה בודאי כמה פעמים שבמשך הלילה חלמנו איזשהו חלום נורא, סיוט. הקלה גדולה היא כשמתעוררים לפתע ומבינים שזה היה רק חלום. על מה חולם חייל בשבי? אולי הוא חולם שהוא בבית, עם המשפחה, יושבים יחד, מדברים, מחייכים. אין מילים לתאר את מפח הנפש של אותו שבוי כשהוא מתעורר ומגלה שכל זה היה רק חלום, והוא צריך לחזור למציאות העגומה והנוראית של התנאים שבהם הוא חי. לא שאפשר לקרוא לזה חיים...
האם עדיין יש תקווה בליבו שהנה, עוד חמש דקות, תפתח הדלת, ויוציאו אותו. אך הפעם לא בשביל לענות אותו, אלא בגלל שהוא עכשיו אמור לעלות על רכב או על מסוק ולחזור הביתה, והיום בערב הוא כבר יאכל ארוחת ערב עם המשפחה שלו.
אולי בפנטזיות הכי ורודות שלו הוא הולך לשמוע יריות של חיילי קומנדו ישראלים, אשר פורצים פנימה כדי לשחרר אותו, ובעוד רגע הדלת עומדת להפתח ופנימה ייכנס אחד החיילים ויאמר לו: "באנו לשחרר אותך. אין לך יותר מה לדאוג. מעכשיו אתה בידיים טובות."
יותר מכל מעניין אותי מה חייל ישראלי שנמצא בשבי חושב עלי בתור אזרח במדינת ישראל. על כולנו. אולי בגלל שהוא רואה שהוא נמצא כבר זמן ארוך כל כך בשבי, הוא מתחיל ל'קנות' את מה ששוביו אולי מספרים לו- שכבר אין מדינת ישראל, ושהוא היחיד שנשאר. אולי הוא חושב שאנחנו חושבים שהוא נהרג. "לא ייתכן"- הוא בודאי חושב לעצמו- "שמדינת ישראל שאמורה לעמוד מאחורי, תתן שאשאר בגהינום הזה כל כך הרבה זמן."
בליל הסדר אנו אומרים- "בכל דור ודור חייב כל אדם מישראל לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים." אומנם מי שמענה ומשפיל את השבויים אלה השובים. אך מי שאחראי על ההשפלות, העינויים, והבידוד הנוראי אלה אנחנו, אזרחי מדינת ישראל ובראשנו ראש הממשלה שמייצג אותנו. אנחנו אחראים על כל שניה שהשבוי עובר בגהינום הזה. כל שניה שבשבילנו היא שניה, ובשבילו היא נצח.