יום שני 21 יולי 2008
הנדון – עדכון מטה
אין זה מכתבנו הראשון אליכם אולם הפעם הרשו לנו להפנות אותו אל שני חברינו שחזרו הביתה אחרי שנתיים בשבי.
אודי ואלדד - חברינו היקרים,
זו תהיה כנראה הפעם הראשונה בשנתיים האחרונות שנכתוב לכם ולא רק עליכם ובידיעה ברורה כי הכל כבר נגמר וכי שבתם הביתה.
שנתיים תמימות עברו מאז נשלחתם לשירות מילואים בו אבדו עקבותיכם ובשבילנו החברים זה כמו יום אחד ארוך ואינסופי.
בשנתיים האלה אתם הייתם בשבי, אבל אנחנו הרגשנו מה זה להיות שבויים. אנחנו היינו שבויים בים של ניסיונות, מעשים, הפצרות, פגישות, תחנונים והפגנות ולא הפסקנו לחשוב על מה עובר עליכם אפילו לשנייה אחת.
התחושות שלנו נעו מדי יום בין נקיפות מצפון שלא עשינו מספיק לבין הפחד מלהעיק על הציבור הישראלי. אחרי הכל כמה כבר אפשר לשמוע את החברים האלה של החטופים האלה.
בסופו של יום אנו מגיעים אל קו הגמר בתחושה שעשינו מה שהיינו צריכים לעשות, שהמשפחות שלכם עשו את מה שצריך לעשות, אבל המדינה? היא איבדה את הזיכרון מה צריך לעשות. היא הפקירה אתכם יותר מידי זמן וסמכה עלינו ועל המשפחות שנעשה את העבודה במקומה.
אנו לא רוצים לחשוב אפילו היכן היינו עומדים היום, שנתיים אחרי החטיפה, אם לא היינו נאבקים בכל כוחנו לשחרורכם. אנו גאים להיות חלק ממדינה שיש בה אנשים שלא יעזבו חבר שלהם עד שיחזור הביתה, אבל כואב לנו לחיות במדינה שבה צריך בכלל את החברים כדי שיזכירו למדינה שצריך להחזיר את החיילים שלה.
נשבענו ביום שנחטפתם כי לא ניתן שיהיה אזרח אחד במדינת ישראל שלא יכיר את השמות שלכם. שלא יהיה אזרח אחד במדינת ישראל שלא יראה בכם כבנים שלו עצמו.
היו כאלו שניסו בכל כוחם להשתיק אותנו, היו כאלו שניסו בכל כוחם להשכיח אתכם כי היה להם נוח יותר לולא המאבק היה מצליח ולולא הקול שלנו שהוא בעצם הקול שלכם, היה נשמע כל כך חזק וברור.
אבל אותנו אי אפשר היה לשבור. חברים שנלחמים עבור החברים שלהם הם בלתי מנוצחים. העם כולו היה מאוחד ואיתן בדרישה להחזיר אתכם ומול הלחץ הציבורי האדיר הזה לא היה לאף אחד סיכוי להחליט אחרת מאשר להחזיר אתכם הביתה.
הסיפור כמעט הגיע לסופו עבורכם, חברים יקרים. אבל עבורנו זו רק התחלה של מסע חדש ולא מוכר של חיים בלעדיכם וזיכרונות רחוקים שילוו אותנו כאילו הייתם פה לצידנו. במקביל, אנו ממשיכים להילחם גם עבור גלעד שליט, בתקווה שיחזור הביתה בקרוב ונסיים את הפרק הזה בחיינו ונוכל סופסוף לחזור לחיינו הרגילים.
היו שלום חברים יקרים, נוחו לכם בשלווה ברגבי הארץ הזו כי סופסוף חזרתם הביתה.
אנו מבקשים להודות לעשרות החברים שלכם שכבר שנתיים חיים את חייהם דרכיכם, מדברים בקולכם, ולא מפסיקים לרגע להלחם עבור החופש שלכם. תודה רבה גם לאלפי אזרחי המדינה שנרתמו לאורך התקופה הארוכה הזו והוכיחו כי כשהציבור נלחם על רצונותיו, אף ממשלה לא יכולה לו. היה זה שיעור מאלף בכוחה של החברה הישראלית, חברה מוסרית ברמה שאין שני לה וממלאת את כולנו גאווה להיות חלק ממנה. גם אויבינו יודעים כי לא הפסדנו בקרב על החזרת השבויים, כי אם ניצחנו ניצחון מוסרי ראשון במעלתו שלעולם לא יהיה מנת חלקם של אלו הסוחרים בגופות ומהללים רוצחי ילדים קטנים. ראוי לה לחברה בריאה ומוסרית שתעשה הכל למען בניה.
בימים אלו אנו ממשיכים במאבקנו למען שחרור של גלעד שליט ומבקשים מכל מי שתמונותיהם של אודי ואלדד המוטלים בארונות שחורים עדיין מהדהדות בראשם, להצטרף אלינו על מנת שלא נאלץ להתמודד עם מחזה שכזה פעם נוספת, ובתקווה שנצליח להחזיר את גלעד הביתה במהרה. אין ספק שיחד נצליח. הוכחנו כי מאבק ציבורי יכול לשנות. אנו נוכיח זאת גם הפעם.
ליבנו עם משפחות גולדווסר ורגב.
מיקי ליבוביץ
שי שנקמן
מנהלי מטה המאבק – חברים למען החטופים