עדנה חקאני – אימו של סרן אביב חקאני ז"ל – קצין המנהרות שנהרג ב- 12.05.04
נאום באירוע למען גלעד שליט – מעבר סופה 27.08.08

היום, 27 לאוגוסט, מציינים אנו את יום הולדתו ה-22 של גלעד. יום זה, הוא גם היום ה- 794 לשבי של גלעד. אנו, נמצאים כאן, במחסום סופה, קרוב מאוד למקום שבו הוחלף הסטאטוס של גלעד מחייל בן חורין לחייל שבוי. וכל זאת, במהלך מספר דקות, ובשל מנהרה שלא אותרה בזמן. אני, עדנה חקאני, אמו של סרן אביב חקאני, קצין המנהרות של אוגדת עזה, אשר שם לעצמו מטרה אחת, הוא וחייליו שילמו מחיר יקר כדי למנוע מהמחבלים להעביר אמל"ח דרך מנהרות. המחיר היה יקר, יקר מאוד. הבנים ידעו שיש סיכוי שלא יחזרו הביתה, אך היו מוכנים לזאת וזה כדי שאנו בעורף, נשב ונחיה את חיינו בשקט ובשלווה ונגדל את ילדנו- הדור הבא.
כשהנגמ"ש של אביב וצוות המנהרות התפוצץ, הזעיקו למקום חיילים רבים כדי לחפש אחר חלקי הגופות של אביב, ליאור, זאור, אלעד ועימן ז"ל.

חיילים חרפו את נפשם כדי שלנו, ההורים תהיה חלקה קטנה שנוכל למחות דמעה ולהתייפח עליה. במהלך החיפושים, ביקשתי מהמח"ט, ומהמהנ"פ להפסיק את החיפושים ולא לסכן חיילים נוספים, שהרי ידעתי שאביב וחייליו כבר לא בחיים. ואני באינסטינקט האימהי שלי לא רציתי לסכן בנים נוספים. הם הסבירו לי, שכל חייל בצה"ל חייב לדעת, שצה"ל יעשה הכול כדי להחזיר את חייליו הביתה ולא משנה באיזה מצב. ואכן, כעבור ארבעה ימים ובמחיר של עוד שני בנים, נמצאו חלקים מבני יקירי, והם היוו לי קבר לבכות עליו.
התלבטתי רבות, לפני שהסכמתי לשאת דברים היום, חשוב לי שתדעו שאני, אימו של אביב, אינני מייצגת שום מפלגה ואינני מתכוונת לנגח היום שום שלטון, אלא, לתת לכם לחוש ולו רק מעט מרגשות השכול.
במשך ארבעה ימים שלא ידעתי מה עלה בגורל בני, למרות שהשכל הישר אמר וחזר שבני איננו בן החיים, וסיים את תפקידו בעולם הזה, עד לרגע שנתבשרתי, לא הצלחתי להירדם, לא הצלחתי להכניס מזון לפי ונתקפתי ברעידות בכל גופי. וזה, רק במהלך ארבעה ימים. תארו לעצמכם מה מרגישה אמא שאינה יודעת מה עובר על בנה במשך 794 ימים.
בספר ירמיהו פרק ל"א פס' ט"ז מנסה ה' לנחם את רחל הבוכה על בנייה ממאנת להתנחם ככתוב: "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאום ה' ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך, נאום ה' ושבו בנים לגבולם".
היום, אנו כאן כדי לנחם ולו במעט את אביבה, אמו של גלעד, ולבקש ממנה למנוע קולה מבכי ועיניה מדמעה, ולהבטיח לה שנעשה הכול כדי להחזיר את גלעד הביתה.
מצוות פדיון שבויים הינה מצווה בעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית. מטרתה של מצווה זו היא הבאת שחרור של בני עם ישראל, הנתונים בשבי הגויים. למצווה זו, ערך הומאני רב במסגרת חיי קהילה תקינים.
בואו ממקום זה נישא תפילה שאכן נוכל לקיים מצוות פדיון שבויים, בואו ניצור כדור של חום ואהבה מלא באנרגיות חיוביות אשר יעזור ויוביל למהלכים כדי לפדות את גלעד במהרה.
במכתבו האחרון, כותב רון ארד: "אני יודע שזה קשה, אבל נסו לעשות הכול בשבילי. אני לא יודע איך, אבל בבקשה, אמרו משהו שם למעלה, למנהיגים שלנו, לממשלה, לכל מי שיכול לעשות משהו להוציא אותי מפה".
בואו ממקום זה, ננסה לעשות הכול, כדי שגורל גלעד לא ידמה לגורלו של רון. בואו נזדרז כדי שלא נאבד את תקוותיו של גלעד. בואו ננסה לבדוק איך אפשר לעשות זאת, בואו נפנה לשם למעלה, למנהיגים שלנו, לממשלה שלנו, ולכל מי שיכול לעשות משהו, להוציא את גלעד משם ולהחזירו אלינו. ואני, ממקום זה מרשה לעצמי גם לפנות למקום הכי גבוה- לבורא עולם, ולבנים שלנו היושבים לצידו- ולזעוק את זעקת האם.
אנא אלי אנא, עשה הכול כדי להרגיע את ליבה של אם כואבת. נכון, המחיר עלול להיות יקר מאוד ואולי אף מאוד יקר, והיום אני מדברת רק בשם עצמי. אני מוכנה לשחרר את המחבלים שפגעו בבני ובחבריו בתמורה להחזרתו של גלעד הביתה. הרי את ציר פילדלפי החזירו והיום זה לא סוד שהציר הפך לאוטוסטראדה של העברת אמל"ח ובני וחבריו חרפו נפשם כדי לשמור על הציר הזה.

היום אינני חשה פראיירית, ואינני חשה שבני וחבריו שלמו מחיר יקר על דבר שכבר הוחזר. אני יודעת שאביב ידע, שזה הדבר הכי נכון לעשות באותה תקופה, והיה מוכן ומודע לשלם על אמונתו, אפילו במחיר חייו.
גם גלעד, ידע שהוא מסכן את עצמו כשישב במוצב בכרם שלום. האם אנו יכולים להסתכל לגלעד בפנים ולומר לו- אנו לא מוכנים לשחרר אותך במחיר של מחבלים או מחבלים עם דם על היידים! אני יודעת, שיש סיכוי שמחבל משוחרר יוכל לפגע שוב ואני גם יודעת ומאמינה ביכולתו של צה"ל לרדוף ולהשיג אויב. האם לא ניקח סיכון וניתן אפילו סיכוי קטן? ושוב, מבמה זו, אני פונה לכל אדם בן אנוש, לרגשות הלב שבנו, ולאמהות משני צידי הגבול. בואו נעשה הכול, כדי שהבנים שלנו ישובו הביתה- מי ייתן וגלעד יזכה להתפלל עמנו עוד השנה את תפילת הנעילה ולא נצטרך לבקש לא מגלעד ולא ממשפחתו- מחילה.